• נעמי גלילי

שיתוף של שבת 04.06.20

היי כולם, כמעט שבת מנוחה...

ואיזה שבוע זה היה !

ביום ראשון, שכחתי ששיתפתי,הגעתי לבית ספר לישיבה המסכמת את הפעילות לשנה זו ומארגנת את הפעילות לשנה"ל הבאה. כשנכנסתי, קיבלה את פניי מנהלת בית הספר, אישה יקרה שאני מאוד אוהבת, ובחיבוק ובשאלה לשלומי, יכולתי להבחין שהיא מעט מודאגת. לא באמת הבנתי למה... המשכתי למזכירות, לברך בבוקר טוב, בסך הכל, התגעגעתי, וגם שם – מבטים מודאגים, שאלות מהוססות לשלומי.... עד שנכנסה מזכירה אחת ובקול גדול קראה לקראתי :"נעמי, וואוו איך רזית!!!! איזו חתיכה את ! תגלי לי מה הסוד שלך..." מולה, עומדת המזכירה השנייה ומביטה בה במבט נוקב שבא להוכיח אותה על טעותה ואז זה היכה בי – השיתוף... לא דמיינתי שהשיתוף הקודם יכה בכזו עוצמה. ברגע אספתי את עצמי, ויריתי תשובה מוכנה מראש :"אני פרשתי ממקצועי כמרצה/מנחה/יועצת אני עכשיו "גורו הרזייה"

"באמת?!" המשיכה בפליאה

"כן, כן, אני מדגמנת עכשיו מפיות שולחן וסכו"ם חד פעמי, כיאה לנשים בגילי..."

"די, נו לא ברצינות, מה עשית?!"

"אני כותבת את שיטת ההרזייה החדשה שלי בספר שלי עכשיו, ואני מוכנה לתת לך את הטיפ הראשון :"קודם כל תתגרשי!"

"אבל התגרשת לפני 20 שנה, נעמי, איך רזית עכשיו?"

שוב מבט רושף של המזכירה השניה

"התגרשתי שוב אהובה, את לא מעודכנת... אבל תדעי שגם בפעם הקודמת זה עבד לי, ירדתי קרוב ל 10 ק"ג , אז תקני את הספר כשייצא, אה?"

ויצאתי מהמזכירות לתוך חדר המורים, כי אין ברירה, אני צריכה לעבור דרכו על מנת להגיע לחדר שלי... ואז הרגשתי מה שלא הבחנתי בו קודם, ואולי זה התחיל להתנהל רק בראשי: המבטים המלווים אותי במסדרונות בית הספר, במסדרונות חיי.

התחושה הזו של יציאה מהארון, שוב...

כן, להתגרש אחרי כל כך הרבה שנים של יחד, בעיר בה כולם מכירים ויודעים אותך כזוג, משפחה לאורך כל כך הרבה שנים, פרידה כמוה כמו יציאה מהארון. ואני כבר מזמן החלטתי לא לחיות בארונות ולא במגירות בחיי...ובמהלך השבוע החולף, הרגשתי כאילו הוצאתי ראשי לבצבץ מחריצי פרטיות חיי, מה שאפשר לאנשים בהם פגשתי להביט, ללטף, לשאול ולהגיב.

לא מתלוננת, ההיפך, הרגשתי צורך לשתף. כזו אני, הכתיבה, השיתוף, מרפאים אותי. אני כותבת את חיי. לא בהכל משתפת. הכתיבה מרפאת בי כאב, ובעזרת השיתוף אני יכולה להרגיש את ההדהוד המעניק לחיי תוקף. בתחושות מעורבות המשכתי את השבוע שלי, שהיה מלא בהודעות, שיחות טלפון ומפגשים אקראיים עם אנשים שחיזקו, עודדו, התפלאו, ובחלקם אפילו הצליחו להרגיע...

הרגשתי מחובקת על ידי אנשים בהם לא פגשתי שנים, מחובקת וקצת עירומה. האמת שלי היא פשוטה ועירומה. אני אישה בת 42, עוד מעט 43, שהספיקה לאהוב ולממש זוגיות וחיי משפחה פעמיים בחייה. בצעירותי, נהגתי לחשוב בצורה ביקורתית הרבה יותר – איך תוכל אישה העוסקת ביחסים ללוות או להדריך אחרים בעוד שהיא בעצמה כשלה, ולא פעם אחת – פעמיים (?!) האמת שלי עירומה, ואיני מתביישת בה. אני כואבת את הכישלונות שלי, ולרגעים עייפה עד כדי התשה. לא פעם בתקופה החולפת, חיפשתי איך לגייס בי כוחות להתחיל מחדש, שוב. ברגעי שבר קשים, תהיתי איך יכול להיות שאישה בגילי, מוצאת את עצמה, פעם נוספת, באמצע החיים תלושה כל כך ?! ולמה לעזאזל, אני נדרשת שוב להתחיל את חיי מחדש, אחרי שכבר הייתי בטוחה שאני על זה ?! ומאיין הכוחות?!?!?!

חברה טובה החזיקה בפניי, הביטה לתוך עיניי הדומעות ולחשה ברוך : "נעמי, את לא מתחילה הכל מהתחלה. את ממשיכה להתחיל ומתחילה להמשיך"

וזה, הרגיע אותי

וזה העיר בי את כוחות

והאיר לי את קיומם

ובעיקר, העיר בי את "האומץ להיות לא מושלמת" (דרייקורס), זה שבזכותו אני משכללת מיומנויות אישיות, הוריות ומקצועיות, ומרגישה איך שוב ובמימד חדש לגמרי, מתחזקת בי היכולת לראות, לקבל, להכיל ולהבין מורכבות בחיים. מורכבות של אנשים, ומורכבות של יחסים.

ולכם, אני בעיקר מודה... על החיבוק החם שבמילים, בתגובות ובהודעות. אני מזמינה אתכם להמשיך לשאול, להיוועץ, לשתף ולבקש עזרה. אחרי הכל, מי מאיתנו לא היה שמח לצעוד בשבילי החיים בתחושה שאוחזים בידו ? שמלווים אותו בדרך ומזהירים אותו מפני הקוצים והדרדרים? שיש שם מישהו שיושיט יד עם ספריי כחול וינקה את כל הלכלוך מהמשקפיים כדי להזכיר שהן לא שבורות באמת ?

אז אני בוחרת להיות המושכת בחוטים של חיי ובוחרת שוב להתחיל להמשיך להתחיל להמשיך להתחיל להמשיך להתחיל להמשיך להתחיל להמשיך להתחיל להמשיך......

ומזמינה אתכם להתחיל להמשיך איתי


להצטרפות אל קבוצת הווטסאפ " שיתוף של שבת"

לחצו כאן: https://chat.whatsapp.com/IJqWsttCwfA8JxhGaHEUqX

572 צפיות
  • social-03
  • social-02
  • social-04
  • social-05

נעמי גלילי - מנחה קבוצות הורים ומשפחה, מוסמכת מכון אדלר ואשת חינוך בכירה
נייד: 054-2262325
מייל: naomigal24@gmail.com