• נעמי גלילי

שיתוף של געגוע – 16.7.2020

"חלון לים דירה הכי יפה בעיר,

עוד מחכה למשהו שאת ליבך יעיר

ובינתיים בדידות מקיר לקיר"....

לקח לי קצת זמן להבין שזהו... נזרקתי לעולם. הייתי כל כך בהלם, הייתי בטוחה שאני על זה, על החיים, הכוונה. הייתי בטוחה שאני יודעת איך החיים שלי נראים, ייראו. ידעתי איך אני מתעוררת, לאן אני הולכת, למי אני מכינה אוכל, מתי אני מנקה, מתי כדאי לי להפעיל מכונה של צבעוני, ולאן אני חוזרת. טוב יותר, טוב פחות, זה לא משנה. היה לי ברור, ואני אוהבת שברור לי.

ואז החיים. המציאות הזו שיש לה תוכניות משלה. מעולם לא חייתי לבד. מבית הוריי, לבית בעלי (בגלגול שעבר בו חשבתי שאני סטרייטית...), לדירה שכורה עם התינוקת הקטנה שלי, לבית מגורים עם בת הזוג שלי. מאז ומעולם חייתי עם... לא יודעת לחיות אחרת. כן, מוזר, אבל מעולם לא חייתי לבד.

זה כמה שבועות שאני חוזרת לבית ריק. דירה אליה עברתי לא מזמן, אחרי התלבטויות קשות. ביום חתימת החוזה רעדו לי הידיים. לא הפסקתי לבכות, מפחד, התרגשות, לחץ וכאב גדול.

הייתי בסופר, מילאתי עגלה עמוסה בכל טוב. כשהגעתי לקופה, עמדתי בתור, ואז היה לי רגע לבחון את תכולת העגלה שלי. גיליתי שאין שם דבר שאני אוכלת... ביקשתי יפה סליחה מהגברת מאחוריי, יצאתי מהתור לשמחתה, וחזרתי למעמקי הסופר מאחורי האבוקדו, שם אף אחד לא רואה אותי מתפרקת תוך שאני מרוקנת את תכולת העגלה. נשארו בה חומרי ניקוי, טחינה, פיתות זיתים,שוקולדים, גלידה, שני בקבוקי קולה זירו, והרבה ריק.

אני מוצאת את עצמי מבלה שעות ארוכות מחוץ לבית. עובדת ואז....חברות, חברים, סיבובים עם האוטו, הכל רק לא לחזור לבית הזה. לריק שמאיים להטביע אותי בתוכו.

"זו תקופה, הסתגלות, את תעברי אותה, את עוד תיהני מהזמן הזה". כן, אני יודעת. אבל מה עכשיו? עד שיעבור?! עד שאיהנה?!

אני מתגעגעת לרעש של בית. להתעצבן ששוב השאירו מזגן דולק ויצאו, להתרגז כשדורכים לי בדיוק כשסיימתי לשטוף, ששוב השאירו כלים בכיור במקום במדיח, ושהפח עדיין עומד במרכז המטבח כפסל סביבתי חשוב שעושים כמיטב היכולת לעבור מסביבו (רק לא להוריד אותו למטה).

יש משהו מקסים בזה שאת מניחה צלחת בכיור וכעבור שעות את חוזרת לגלות שהיא שם, ושלא נולדו לה אחים ואחיות. יש משהו מרגיע בזה שאת יכולה להיכנס לבית, להניח תיק ופשוט להיזרק על הספה. אז הוקסמתי ונרגעתי. עבר לי.

החלטתי ללכת לחנות הסטוק הקרובה לקנות כמה חפצים שירגישו לי בית. קניות תמיד משמחות אותי. הגעתי, לקחתי שוב עגלה גדולה עם כל הכוונות למלא אותה. מושיטה יד לעבר מתקן לנרות, "מה את אומרת? יפה?" את מי את שואלת? את צריכה להחליט בעצמך אם זה מוצא חן בעינייך. נשמע קל, אז זהו שלא. כואב. שוב דמעות במעלה הגרון, שוב לגימה מבקבוק המים להכניע את פרץ הבכי שמאיים לשטוף את הפנים כי אני לא בטוחה אם זה לטעמי. אני לא בטוחה מה טעמי. אני לא בטוחה. מעל 20 שנים בהן עסקתי בעיקר באחרים: בבנותיי, בבת הזוג שלי, בבית, בעסקים. שאלתי, שמרתי על גמישות, ובדרך שכחתי אותי. אולי לא ממש שכחתי, ולא תמיד, אבל רוב הזמן.

ועכשיו, אני.

ראשונה בתור לעצמי.

זוכרת ימים שזו היתה שאיפה שלי, לשים את עצמי במקום הראשון. אז עכשיו אני כאן, ואני רועדת מפחד.

בחלק גדול מהמשפחות המתגרשות, הילדים נשארים בבית גידולם ומגיעים לבקר לפי הסדרי ראייה אצל ההורה האחר. לרוב, נשארים עם אמא ובאים לבקר את אבא בדירת הרווקים שהצליח לשכור משארית המשכורת שנשארה לו אחרי מזונות. כן, אני יודעת- מליון סטיגמות במשפט אחד. אבל זו המציאות. אני נפגשת בלא מעט אבות שיצאו מהבית כדי לצמצם ככל האפשר את נזקי הפרידה, ועברו להוריהם. במקרה הטוב, הצליחו לשכור איזה חור ממוזג בו כבר יש מקרר, קנו מיטות לילדים שיהיה להם איפה לישון כשבאים, ובהמשך יתארגנו כבר על איזה ספה מחבר, ומזנון לסלון.

אז אצלנו יש שתי אמהות. איך זה עובד במקרה הפרטי שלי? בתי הבכורה גרה עם החבר שלה, היא כבר בת 23, והבת הצעירה שלי, נשארה בבית הגידול, עם האם שהרתה אותה. ואני...? אני נקרעת מגעגועים. מתגעגעת לחדר מבולגן, לכביסה נקייה שחוזרת לסל הכביסה – רק כי התעצלה לשים בארון, לפתוח מקפיא בלילה, לשמוח על זה שאריזת הגלידה עוד שם ולהתעצבן כשאני מגלה שרק האריזה שם. כי אצלי בבית, אני מתעוררת ומתוך הרגל מסדרת את המיטה עוד לפני שצחצחתי שיניים. הסלון – מסודר כי עוד לא ישבתי עליו יותר מחצי שעה רצוף. והגלידה במקפיא...? האריזה עוד סגורה. כי בכל פעם שבא לי לנשנש, אני ניגשת אליה והיא מלאה וסגורה ואני מאבדת את החשק. גיליתי עלי שאני מעדיפה להתעצבן על לכאוב. כואב מרזה,אמנם, אבל תפל ובלי טעם.

אז עד שאתרגל, ועד שאסתגל, אני בורחת בסופי שבוע למקומות בהם אני מקבלת ים של אהבה, מחזיקה חזק בכל שיר שיש בו מעט תקווה, בחיבוק עוטף של כפות ידיים רכות ומצליחה לראות את

האותיות שנכתבו לי בדמעות

הן מספרות לי

הן מספרות

יש לי מקום

ושוב תודה לך מרווין,

על התמונות, וגם על המקום

איזה מזל שיש אותך

נעמי


להצטרפות אל קבוצת הווטסאפ " שיתוף של שבת"

לחצו כאן: https://chat.whatsapp.com/IJqWsttCwfA8JxhGaHEUqX

337 צפיות
  • social-03
  • social-02
  • social-04
  • social-05

נעמי גלילי - מנחה קבוצות הורים ומשפחה, מוסמכת מכון אדלר ואשת חינוך בכירה
נייד: 054-2262325
מייל: naomigal24@gmail.com